תנ"ך על הפרק
דברים י
163
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
מֹשֶׁה מַזְכִּיר אֶת הַלֻּחוֹת הַשְּׁנִיִּם וּמִקְרִים נוֹסָפִים, יִרְאַת וְאַהֲבַת ה'
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(יומא ג' ב') ועשית לך ארון. רבי יוחנן רמי, כתיב ועשית לך ארון וכתיב (פ' תרומה) ועשו ארון, מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו בור"ל שבאמת בעיקר המצוה נצטוה משה ועשו כל ישראל עבורו, ואע"פ שרק בצלאל ואהליאב ועוד חכמים עשו אך הם קבלו שכרם מקופת כסף קדשי בדק הבית, כמו שמבואר במס' תמורה ל"א ב', שכל ישראל השתתפו בה והוי כמו הם עצמם עשו, ועוד כתבנו מענין דרשה זו בפ' תרומה בפסוק הנזכר, יעו"ש וצרף לכאן. .
(שם ע"ב ב') אשר שברת. תנא רבי ישמעאל, הקב"ה אמר לו שישברם, שנאמר אשר שברת, אמר לו, יפה עשית ששברת גענין דרשה זו איתא גם בבבלי שבת פ"ז א', ופירש"י שם אשר – לשון אישור וחיזוק, עכ"ל. ואינו מבואר מה הכריח להדורש להוציא המלה אשר מפשטה, וי"ל משום דע"פ נמוס ודרך ארץ בנוהג שבעולם, כשעושה אדם בהחפזו או בשעת כעסו דבר שלא כהוגן אין ראוי לאחר להזכירו דבר זה, כי זה לו לעגמת נפש והלבנת פנים, כי גם נפשו שלו ירעה לו על זה, ולפי זה אי ס"ד דלא היה ניחא ליה להקב"ה מעשה זו דשבירת הלוחות לא היה מזכיר זה למשה בדברו אתו, אחרי כי אין הדברים מוכרחים לתכלית המאמר, כי די היה לו לומר ואכתוב וגו' אשר היו על הלוחות הראשונים ותו לא, ומדסיים אשר שברת, ש"מ דניחא ליה בזה, ודריש שהודה לו על זה.
אכן בזה משונה ענין אגדה זו מהאגדה שבבבלי שם, דבבבלי מבואר שרק אחר המעשה הסכים הקב"ה על ידו בזה, שכן חשיב זה בשלשה דברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, וכאן מבואר שהקב"ה אמר לו [מתחלה] שישברם, אכן העיקר כמשמעות הבבלי, כמבואר בענין שם, וכן צריך לפרש כונת הירושלמי, וראיה שהרי מסיים שאמר לו יפה עשית ששברת, וזה מורה מפורש שרק לאחר מעשה הסכים לו, וצ"ל דמ"ש שהקב"ה אמר לו שישברם לאו דוקא הוא שמתחלה אמר לו כן, אלא מפני שכך היה סוף הענין לכן תלה זה הרצון בתחלת דבור ה'.
אבל בילקוט ס"פ בהעלותך (רמז תש"מ) איתא בשם ר' מאיר על הפסוק שבסמוך (ה') ויהיו שם כאשר צוני, שנצטוה משה ושבר את הלוחות, ולשון זה מורה מפורש שלכתחלה עשה כן משה ע"פ הקב"ה, ולפי"ז צ"ל דר' מאיר באמת לא יסבור הדרשה דאשר שברת יישר כחך ששברת, כיון דאינה שייכא כלל, אחרי שנצטוה מקודם על זה.
ובזה יש לכוין בסוגיית הגמרא בב"ב י"ד ב' בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה שם בענין אחד, דפריך לר"מ מנ"ל הא דשברי לוחות מונחות בארון ומשני דיליף מדתנא רב יוסף אשר שברת ושמתם בארון [היא הדרשה הבאה לפנינו], ופריך לר' יהודה מאי עביד ליה לאשר שברת ומשני דמבעי ליה להא דאמר לו הקב"ה יישר כחך ששברת, ע"כ. ולכאורה קשה למה לא פריך מנ"ל לר"מ דרשה זו כנהוג בגמרא, אך לפי המבואר בילקוט שהבאנו דר' מאיר ס"ל מפורש שמשה נצטוה על זה מקודם, א"כ לא שייך לדידיה כלל ענין הדרשה הזאת, כמובן, דעל מצוה לא שייך הכרת תודה, ולכן לא פריך מזה לר"מ, ודו"ק, ועי' מס' אדר"נ פ"ב מענין זה. .
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ד) ושמתם בארון. תנא רב יוסף, אשר שברת ושמתם בארון, מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון דיתכן דרב יוסף לא ס"ל כדרשה הקודמת דלשון אשר שברת הוא כעין הודאה למשה על שבירת הלוחות אלא ס"ל כר"מ שהבאנו באות הקודם דמתחלה נצטוה משה על זה, יעו"ש. וא"כ הלשון אשר שברת מיותר הוא כלל, ולכן דריש שבא לדרשה ורמז שגם שברי לוחות יהיו מונחים בארון. , מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון הדייק לומר מחמת אונסו משום דרצונו לומר דאפילו בצנעא אין נוהגין בו בזיון, אבל בפרהסיא אפילו בשכח בפשיעה אין נוהגין בו בזיון משום כבוד התורה כמבואר בסוגיא כאן ובמו"ק י"ז א'. .
(מנחות צ"ט א') מוסרה שם מת אהרן, וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת (פ' מסעי), אלא מכיון שמת נסתלקו ענני כבוד ובקשו הכנענים להתגרות בישראל ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה פסעות וכמש"כ בפ' מסעי ויסעו ממסרות ויחנו בבני יעקן ויחנו בחר הגדגד ויחנו ביטבתה ויחנו בעברונה ויחנו בעציון גבר ויחנו במדבר צין ויחנו בהר ההר, הרי שבע מסעות לאחור, מהר ההר למדבר צין, לעציון גבר, לעברונה, ליטבתה, לחר הגדגד, לבני יעקן, למוסרה, ועם הר ההר הרי שמונה, הרי שבתחלה היתה נסיעתם ממוסרה לבני יעקן ואח"כ חזרו מבני יעקן למוסרה דרך שבעה תחנות, ובמ"ר איתא שחזרו שבעה מסעות, וצ"ל דהירושלמי חשיב שמונה עם זו האחרונה שהיו בה אבל האמצעים שבהליכה היו רק שבעה, ודו"ק. והמפרשים לא בארו בזה מאומה. ורץ אחריהן שבט לוי והרג שמונה משפחות ואף הן הרגו ממנו ארבע משפחות, אמרו, מי גרם לנו לדמים הללו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק, ישבו והספידוהו וגמלו לו חסד והעלה עליהם המקום כאלו מת ונקבר שם זועיין מש"כ השייך לאגדה זו בפ' חקת בפסוק וישמע הכנעני וגו' כי מת אהרן. –
אמנם כל זה הוא ע"ד הדרש, ולפי פשוטו י"ל דמסרות דכתיב בפ' מסעי אינה מוסרה שבכאן וכן בני יעקן שבשם אינה בארות בני יעקן שבכאן, וראיה משנוי השמות, מוסרה – מוסרות, בארות בני יעקן – בני יעקן, ולפי"ז בין בארות ומוסרה היה הר ההר, וכשהלכו מבארות בני יעקן ללכת למוסרה ובאו באמצע הדרך להר ההר שם מת אהרן. ובכ"ז נראה דניחא להו לחז"ל לפרש דמוסרות היינו מוסרה ובארות בני יעקן היינו בני יעקן משום דאל"ה לא הוי משתמיט התורה לזכור שניהם בסדר המסעות בפ' מסעי. .
(ירושלמי יומא פ"א ה"א) שם מת אהרן. א"ר יודן ב"ר שלום, למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשבירת הלוחות, ללמדך שקשה מיתת צדיקים לפני הקב"ה כשבירת הלוחות חנראה דדייק ענין הסמיכות משום דאי לא לדרשה באה אין שייכות כלל מיתת אהרן לענין פרשה זו. וטעם הדמיון זל"ז דכמו בשבירת הלוחות ח"ו אפסה תורה כך במיתת ת"ח, וכמ"ש בקדושין ס"ו א' בינאי המלך שרשע אחד יעץ אותו להרוג את חכמי ישראל, אמר לו, תורה. מה תהא עליה, יעו"ש. והארכנו בזה באחד מקונטרסי אגדה שלנו באגרתא דהספדא, וכאן אין המקום גורם להאריך. .
(שם שם) את שבט הלוי. תניא, כל המקודש מחבירו קודם לחבירו, לוי קודם לישראל, שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' טענין ההקדמה הוא חלוקת הכבוד בכל דבר שבקדושה וכמו בכהן כמבואר לפנינו בר"פ אמור בפסוק וקדשתו, ולענין קדושת הלוי בזה"ז נבאר לקמן בפ' ראה (י"ב י"ט). .
(הוריות י"ג א') לעמד לפני ה'. כל הזבחים שקבל דמן מיושב פסול, אבל בבמה כשר, דכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו, לפני ה' ולא בבמה ילקמן בפ' שופטים (י"ח י"ז) ילפינן דעבודות קדשים צריך להיות מעומד ואמר כאן דהבמות לא נקראו לפני ה', מפני שלא היתה השכינה שורה שם, וענין הבמות נבאר לקמן ר"פ ראה (י"ב ט') יעו"ש. .
(זבחים ט"ז א') מה ה' אלהיך שאל. תניא, היה ר' מאיר אומר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך יאפירש"י קרי ביה מאה, עכ"ל. ורבו בזה דברי המפרשים מה נראה לו לר"מ לקרוא המלה מה – מאה, ולי נראה דהכונה משום דבפסוק זה יש מאה אותיות חסר אחת, ומפרש קרי ביה מאה, כלומר קרי מאה אותיות, וכמש"כ כל הנפש הבאה ליעקב שבעים אע"פ שאינם אלא ס"ט, וכן תספרו חמשים יום אע"פ שאינם אלא מ"ט, והיינו משום שכן דרך הכתובים כשמגיע המנין לסכום עשיריות פחות אחת מונה אותו בחשבון עשיריות ואינו מקפיד על חסרון האחד, וכמש"כ הרא"ש סוף פסחים סי' מ', ומכש"כ שיש לדרוש כן ע"ד אסמכתא ורמז, וכאן רוצה ר' מאיר להסמיך וליתן סימן לדבר הזכרת מאה ברכות בכל יום [שבעיקר טעם הדבר יש טעמים ובאורים שונים], מסמיך אמספר האותיות שבפסוק זה, וכך דרך חז"ל לתת סימנים וציונים לכל דבר כנודע, וכמ"ש בשבת ק"ד א' עשו סימנים בתורה, ובעירובין כ"א ב' אגמריה בסימנים, ושם נ"ד ב' עשו ציונים לתורה, והארכנו מענין זה במק"א בחבורנו, ועיין מש"כ לעיל ר"פ דברים. ובעיקר ענין זה דהשלמת מאה ברכות בכל יום עיין באו"ח סי' מ"ו ס"ג. .
(מנחות מ"ג ב') כי אם ליראה. א"ר חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' יבר"ל שהבחירה ליירא את ה' נמסרה להאדם עצמו. ובטעם הראיה מפסוק זה נראה משום דא"א לפרש כפשוטו שהקב"ה דורש מן האדם ליראה אותו ותו לא מידי, והלא בפסוק זה גופיה מפרש הרבה עוד מה שהקב"ה דורש, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד אותו ולשמור את מצותיו ואת חקותיו, ובאמת כמה דברים דרושים לאיש הירא את ה', לסור מכל רע ולעשות טוב ולגמול חסד ולעשות משפע וצדקה והצנע לכת וכו' וכדומה [ועיין מש"כ בפ' בשלח בפ' זה אלי ואנוהו] ובודאי כל אלה דורש הקב"ה מאת האדם השלם הירא ועובד אותו וא"כ מה זה שאמר משה שהקב"ה דורש כ"א ליראה, אחרי שבעקב היראה כרוכים הרבה ענינים גדולים.
ולכן דריש דמפני שמדה זו דיראה היא רק בידי האדם ורצונו, ועל ידה באים ומסתעפים שמירת המצות והמדות, לכן דורש הקב"ה רק את זה ממנו, אבל יתר הקנינים והשלמות בידי שמים הן והוא ינחילם את האדם הירא אותו, והוי כונת הלשון ללכת בכל דרכיו וכו', כלומר, כל אלה הם תכלית היראה והם באמת באים ע"י סיוע מהקב"ה וכמ"ש ביומא ל"ט א' הבא לטהר מסייעין אותו. –
ועל פי זה יתבאר היטב הדרשה הבאה דמקשה אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, ולכאורה הו"ל להקשות יותר, אטו כל הני דכתיבי בפסוק זה, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' בכל לבבך כו' לשמור מצותיו וחקותיו, אטו כל הני מילתא זוטרתא היא, אבל לפי מש"כ דכל מה שחשיב בפסוק זה אינם מוסבים לדרישת ה' מאת האדם ורק הן מתבארים כתכלית הבא מאת הירא את ה', וא"כ אין הקב"ה דורש באמת רק יראה לבד, ויתר הדברים יסייעוהו מן השמים, אך גם זה לבד אינו דבר קל לכל אדם, ולכן פריך אטו יראה מילתא זוטרתא היא לכל אדם, ודו"ק. .
(ברכות ל"ג ב') כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא, כדרבי חנינא, דאמר, משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו בכלי קטן, כלי קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול יגעיין מש"כ באות הקודם בטעם שאלה זו בכלל. ואמנם מה שמתרץ בזה אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא וממשיל משל עדיין צריך באור, כי משל זה ניחא לפי רוח המון בני אדם, אבל לא יתכן שמשה רבינו אבי החכמים וכליל תפארת השלמת מין האדם, ההוא ימדד ערך המון בני אדם לפי ערכו הוא, וצ"ל דמדהיה משה עניו מכל האדם היה נראה לו באמת כי אינו עולה במעלות על כל אדם, וא"כ ממילא הוי יראת שמים לגבי כולם מילתא זוטרתא כמו לגבי דידיה, וכמ"ש בירושלמי שבת פ"א ה"ג מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה [לעקבה] דכתיב ראשית חכמה יראת ה' ועקב ענוה יראת ה' (משלי כ"ב). ויש עוד לבאר ענין זה בכמה דברי אגדה אבל אין האריכות בכאלה מתכלית חבורנו. .
(ברכות ל"ג ב') כי אם ליראה. א"ר יוחנן משום ר' אלעזר, אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה', וכתיב (איוב כ"א) הן יראת ה' היא חכמה, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן ידוהוי הכונה הן יראת ה', יחידה היא היראה בעולם. וי"ל הבאור ע"פ הדרשה דלעיל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והיינו שהבחירה ביראת ה' נמסרה אך ורק להאדם, ועל זה אמר שאין לו להקב"ה בעולם מה שהוציא מרשותו ומסר כולו לרשות האדם רק מדת יראת ה', ודו"ק. ועיין בחא"ג.
וגם י"ל ע"ד הדרש באור פסוק זה ע"פ דרשה זו ע"פ מ"ש בסוגיא כאן (ע"א) דבכל מעלת ת"ח אפ"ה אם יש בו יראת ה', טוב, ואם לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטין לעליה הלך והעלה לו, א"ל ערבת בהם קב חומטין [פירש"י ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע] אמר ליה לא, אמר ליה, מוטב אם לא העלית, והנמשל הוא דמי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים מוטב שלא היה בו גם תורה, וכן בכל מעשה המצות כשעושין אותן בלא יר"ש מוטב שלא נעשו, וזהו שאין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, ר"ל שכל הנעשה לכבודו יתברך יהיו נעשים רק ביראת ה', ויתפרש לפי"ז הפסוק מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, כלומר בכל מה שהיה שואל מעמך היינו בכל המצות ומע"ט שאתה עושה תעשה כי אם ביראת ה', וכמ"ש בסוגיא דשבת שהבאנו, ויש עוד להאריך בזה, ודי בזה כאן. .
(שבת ל"א ב') השמים ושמי השמים. תניא, א"ר יהודה, שני רקיעים הן, שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים טוולאפוקי מדעת ריש לקיש ששבעה רקיעים הן, או י"ל דלא פליגי, אלא דמר חשיב מספר הרקיעים בכללם, והם רק שנים, ומר חשיב בפרטם, והם שבעה, ועיין בסוגיא. .
(חגיגה י"ב ב') ערלת לבבכם. דרש רב עוירא ואיתימא ר' יהושע בן לוי, משה קראו ליצה"ר ערל, שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם טזכונת קריאת שם זה הוא להיות היצה"ר אדוק ודבק באדם בלי הפרש דק וכמו הערלה הדבוקה בבשר ומפני ששניהם מאוסים הם לכן תפס לו דמיון זה. .
(סוכה נ"ב א') אלהי האלהים וגו'. א"ר יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' וכתיב בתריה (פ' י"ח) עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר וגו' יזר"ל שהם נדכאים ושפלי רוח ועצובים, ומשתתף כביכול בצערם לעשות להם משפט וצדקה ולנחמם מיגונם. ונראה ראיה לפי' זה ע"פ מ"ש בגמרא בסמוך דבר זה שנוי בנביאים כי כה אמר רם ונשא וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח וגו', הרי דבשפלות הרוח איירי, וע"ע מש"כ דבר נאות באגדה זו בפ' ויחי בפסוק האלהים הרועה אותי. .
(מגילה ל"א א') הגבור והנורא. אתא ירמיה ואמר עובדי כוכבים מרקדין בהיכלו איה נוראותיו ולא אמר נורא יחבפרשת חננאל (ירמיה ל"ב) כתיב האל הגדול הגבור, ונראה דמה שהשמיט מלומר נורא ולא גבור, כמו דניאל בסמוך, משום דכנודע ראה ירמיה בחורבן הבית וכתיב (תהלים ע"ח) נורא אלהים ממקדשיך, וכיון שאין מקדש אין נורא. , ואתא דניאל ואמר עובדי כוכבים משתעבדין בבניו איה גבורותיו ולא אמר גבור יטבתפלתו (דניאל ט'). ואתו אנשי כנה"ג ואמרו, אדרבה, הן הן גבורותיו שכובש את כעסו לרשעים, ונוראותיו, שאלמלא מוראו, האיך אומה אחת יכולה להתקיים בין העובדי כוכבים כואגדה זו מכוונת לאגדה דגיטין נ"ו ב' מי כמכה באלים ה', מי כמוך באלמים ששומע עלבונו מעוברי עבירה ושותק, יעו"ש. ועוד היום נחזיק בנוסחא זאת יען כי בכל דור ודור אנו רואים אמיתת רעיונם זה של אנשי כנה"ג, וכן מצינו כל התוארים האלה בתפלת נחמיה (ט' ל"ב).
ומה שיש עוד דרשה בפסוק זה אשר לא ישא פנים מבואר לפנינו בפ' נשא בפסוק ישא ה' פניו אליך, יעו"ש. .
(יומא ס"ט ב') ובשמו תשבע. מה ת"ל והא כבר נאמר בזה (פ' ואתחנן) ואלא אתיא לכדרב, דאמר, מניין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר (תחלים קי"ט) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך כאלכאורה לפי זה מיותר הראיה שמביא מפסוק דתהלים אחרי דמוקים פסוק זה לענין זה, וי"ל משום דמפסוק זה לחוד אפשר לומר דמצוה להשבע רק כדי לאפרושי מאיסורא, קמ"ל מפסק נשבעתי ואקיימה דמותר לשבע גם לקיום המצות המעשיות, וכמשמעות הלשון נשבעתי ואקיימה לשמור, והיינו לזרוזי נפשיה, ועיין בנדרים ז' א' מענין זה. ויתר הענינים השייכים לדרשה זו ולפסוק זה ולהלשון את ה' אלהיך תירא בארנו הכל לעיל פ' ואתחנן (ו' י"ג) יעו"ש וצרף לכאן. .
(תמורה ג' ב')